אימון הורי

הורות היא אחד התפקידים החברתיים שהשתנו ללא הכר במהלך ההיסטוריה האנושית. בכל תקופה, היה דימוי שונה לדמות ההורה, אשר הושפע מרוח התקופה. להיות הורה במאה ה-21, אינו דומה כלל לתפקיד ההורה כבר במאה שעברה (ואפילו לא מלפני כמה עשורים).

בעידן הנוכחי, הורים רבים מבטאים מצוקה במילוי תפקידם וזאת נוכח הבלבול בו הם מצויים בשל הישחקות סמכותם. המבנה המשפחתי של העידן הנוכחי, אינו דומה כלל למבנה הנוכחי בו גדלו ההורים עצמם. המשפחה לה הם אחראיים כהורים, שונה בתכלית במבנה שלה מהמשפחה בה הם גדלו כילדים ולכן קשה להורה להתנהל במציאות משפחתית שונה מזו שהוא גדל לתוכה והיה רגיל לה בבית הוריו. 

שינויים תרבותיים:

ניתן למנות מספר סיבות להסבר תופעה זו:  

•  התפתחות טכנולוגית אשר מגדילה את פערי הידע בין הורים לבין ילדיהם (ילדים יודעים הרבה יותר מהוריהם). מאגרי ידע עצומים נגישים מאוד לילדים, מבלי שתהיה להוריהם שליטה עליהם.  
• המידע המציף אותנו ומגוון האפשרויות העומדות בפנינו, הופכים את החברה לפתוחה מאוד (יש שיטענו עד כדי פריצות). 
• הרחבת הסמכויות והזכויות שניתנו לילדים ע”פ חוק. 
• תהליך מואץ של התבגרות הילדים וקפיצה מוקדמת לגיל ההתבגרות. 
• עולם המבוגרים פתוח בפני הילדים: ילדים ומבוגרים מתלבשים אותו דבר, ילדים מתנהגים כמו מבוגרים,  צופים בתכניות טלביזיה המיועדות למבוגרים, ילדים חשופים לשימוש באלכוהול ובסמים.  מאידך, גם המבוגרים מחקים את הילדים (לבוש, התנהגות, מנסים להיות חברים של ילדיהם). 

אני רוצה לצטט את מרגרט מיד בספרה “תרבות והתחייבות: מחקר על פער הדורות” המתארת תופעה זו: “אני סבורה כי ניתן ליחס את משבר האמונה הזה לעובדה שאין היום בוגרים היודעים יותר מאשר הצעירים עצמם, על הדברים שהצעירים מתנסים בהם… בעולם שבו אין למבוגרים סמכות רבה יותר מאשר לצעירים, לא קיימת סמכות. הפער נסגר וכולם שייכים לאותו דור עצמו…”

מטאפורה יפה מובאת בדבריו של פוסטמן: “בהינתן להם גישה לפירות המידע של המבוגרים, שקודם לכן היו נסתרים מפניהם, הם (הילדים) מגורשים מגן העדן של הילדות”.

צרת רבים נחמת טיפשים:
כפי שציינתי, תופעה זו של היחלשות הסמכות ההורית, מאפיינת הורים רבים. לכן האשמה עצמית או ניסיון עקר להתמודד עם מצב מתסכל זה, אינם מקדמים בהרבה את ההורים. 

ההבנה שיש כאן בעיה בסמכות הורית, היא צעד ענק לקראת שינוי. אני פוגשת הורים רבים שנוקטים בדרך של הכחשה וטשטוש אל מול דרך התמודדותם הרפה כלפי ילדיהם. הורים אלו מביאים מיליון תירוצים ללמה זה נכון לנהוג ב”רכות ועדינות יתרה” עם ילדיהם משום שהילד “עדין מידי, רגיש מידי”. הורים אלו מתקשים, אפילו מול עצמם, להודות שדרך החינוך שהם נוקטים היא פרי של פחד להתמודד ולהפעיל סמכות. 

במילים אחרות : הם מפחדים מהילדים שלהם. 

חשוב לי לציין כי החזרת השליטה להורים אינה נעשית רק בכדי לסייע להורים אל משום שהיא הכרחית לצורך התפתחותו התקינה של הילד. ילד שגדל במשפחה עם גבולות פרוצים, אינו מבין נורמות חברתיות והוא עלול כאדם בוגר להתקשות להתמודד עם חוקים וכללים.  

אימון להורות: 

לאימון הורי, מגיעים הורים שכבר מבינים שיש בעיה בדרך התמודדתם וגידולם את הילדים. אלו הורים שבדרך כלל מגיעים מותשים ומובסים במאבקי כוחות בלתי פוסקים עם ילדיהם. היכולת לפנות לקבל עזרה, היא מבחינתי “שבירת כלים”, והצהרה שהם לא מוכנים יותר להמשיך לפעול בתוך המעגל הקיים. 

תהליך האימון מתייחס לבעיה כהתמודדות עם מצב לא רצוי והגדרת מטרות ויעדים להגעה למצב המשפחתי הרצוי. 

ההורים בונים, תכנית עבודה הורית, המבוססת על עולם הערכים של שניהם וחזונם האישי ממשפחתם. זהו תהליך מעמיק בו כל הורה מביא את החוויה המוכרת לו ממשפחתו (מבית הוריו) וביחד עם יוצרים יצירה משותפת המתאימה למשפחה שהם הקימו. בתהליך זה, יש מקום לשתף את ילדי המשפחה בבניית החזון המשפחתי (בהתאם לגילם).

תהליך זה אינו  תרופת פלא אלא הוא דורש השקעה ארוכת טווח, המבוססת על  שותפות הורית, עוצמה, מודעות, סבלנות, מחשבה, גמישות, שיתוף הילדים בהחלטות ושידור ציפיות חיוביות מהם.